החלטה בתיק בש"א 173693/05

1.                   לפני בקשה שהוגשה מטעם הנתבעות (להלן:"המבקשות") להביא ראיות לסתור את קביעתו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") מיום 8.2.04.

עיקרי העובדות והמחלוקת

2.                   התובע,  הוא המשיב, נפגע בתאונת דרכים ביום 29.3.98, בגינה הגיש תביעה לפצותו.

3.                   התאונה הנדונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל וועדה רפואית ראשונה מטעם המל"ל שבדקה את המשיב, קבעה ביום 8.7.99 כי למשיב לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה מיום 29.3.98.

4.                   המשיב הגיש ערר על החלטתה של הועדה הראשונה ועניינו נדון בפני ועדה לעררים ביום 14.9.99. הועדה קבעה כי למשיב נותרה נכות זמנית בשיעור 60%, בגין פגיעה ביד מיום 28.9.98 ועד ליום 28.2.00.

5.                   המשיב עמד לפני ועדה לעררים ביום 7.4.00 ו- 1.6.00, לצורך קביעת נכותו הצמיתה. למשיב נקבעה נכות צמיתה בשיעור 0%.

6.                   לאחר תכתובת בין בא כוחו לבין המל"ל, הוחלט כי המשיב יעמוד בפני ועדה מדרג ראשון וכי החלטת הועדה מ-1.6.00 בטלה.

7.                   ביום 19.1.01 התכנסה ועדה רפואית וביום 16.2.01 סיכמה את ממצאיה, לפיהם קבעה כי למשיב לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה.

8.                   המשיב הגיש ערר על החלטתה של הועדה הראשונה אשר נתכנסה כועדה רפואית-דין וחשבון נוסף ועניינו נדון בפני ועדה לעררים, אשר קבעה ביום 8.2.04, כי מאמצת את חוות דעתו של ד"ר ברגר-פסיאטר מטעם המל"ל, אליו נשלח המשיב וקבעה כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% מיום 1.3.00 בגין הפרעה בעלת מרכיב פסיכוגני ברור, ללא כל רקע נפשי קודם. כן קבעה הועדה כי בהתאם לדו"ח ועדת הרשות מיום 18.11.03 מוצאת מקום כי יש להגדיל את הנכות עפ"י תקנה 15, במלואה וקבעה כי נכותו הצמיתה של המשיב בשיעור 15%.

הבאת ראיות לסתור

9.                   לטענת המבקשות, " הועדות הרפואיות לעררים מיום 26.8.03 ומיום 8.2.04 שגו כאשר אימצו את הנכות עליה המליץ ד"ר בירגר, שכן מדובר בחוות דעת שגויה. יתר על כן, חוות הדעת של ד"ר בירגר אינה חד משמעית, כאשר ד"ר בירגר עצמו אינו קובע אבחנה פסיכוגנית, וכאשר ד"ר בירגר עצמו קובע כי לא ניתן לקבוע בוודאות מהי האבחנה הנפשית".

כן טוענות המבקשות כי " חוות הדעת של ד"ר בירגר אינה מבוססת ואיננה מסתמכת על שום אבחנה פסיכיאטרית מן האבחנות הקבועות ב- DSM10 וב- DSM4 . מדובר בקביעת נכות פסיכיאטרית... המתבססת על חוות דעת שגוייה של הפסיכיאטר ד"ר בירגר, חוות דעת חסרת בסיס אבחנתי פסיכיאטרי וחוות דעת אשר אין בה קביעה חד משמעית כלשהי".

טענה אחרת של המבקשות הינה כי " ... טעתה הועדה לעררים של המל"ל מיום 8.2.04, בהוסיפה 5% נכות בגין הפעלת תקנה 15, שכן סעיף 34ב'... כבר לוקח בחשבון את המבחן התיפקודי... תוספת של 5% לפי תקנה 15 הינה שגויה, שכן על פי סעיף 15(ג) לתקנות המל"ל 'הועדה לא תתחשב בגילו, במינו ובכושר העבודה של הנפגע אם הם כבר הובאו בחשבון במבחנים'".

10.               המשיב מתנגד לבקשה ולחילופין עותר להבאת ראיות לסתור תוך מינוים של שני מומחים רפואיים, הן בתחום הפסיכיאטרי והן בתחום כירורגיית היד.

לשיטתו, " מנימוקי הבקשה עולה, שכל הטעמים המפורטים בה אינם למעשה, אלא טענות שיש לב"כ הנתבעות כנגד קביעותיהם הרפואיות של הועדה הרפואית ושל היועץ הרפואי שלה, הפסיכיאטר ד"ר משה בירגר...".

11.               המשיבות בתשובתן לתגובת המשיב חוזרות על טענותיהן כפי שעולות בבקשה ומתנגדות לבקשת המשיב ל" הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ככל הנוגע להיעדר נכות הקשורה לאצבע ואשר מובאת במובלע בתגובת התובע...".

דיון

12.               כאמור, למבקשות שתי טענות עיקריות: האחת, באשר לחוות דעתו השגויה של ד"ר בירגר- היועץ מטעם המוסד לביטוח לאומי בתחום הפסיכיאטריה, עליה הסתמכה הועדה בקובעה את דרגת נכותו של המשיב. והשנייה, באשר להפעלת תקנה 15 משסעיף 34ב' לוקח בחשבון את המבחן התפקודי. 

13.               לאחר שנתתי דעתי לטענות בכתבי הצדדים על מצורפיהם מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות.